"אין האדם מתעלה על עצמו אלא ע"י הכרת עצמו"….
האם אני מודע לעצמי ?
נושא המודעות הוא רחב ומסתעף להמון נושאים, ישנם המון מחקרים בנושא אבל אנסה לסכם והתמקד במה שמעניין אותנו באמת.
תחילה אני רוצה להתרכז בחוסר מודעות עצמית, מה הן ההשפעות על אותו אדם באופן אישי ומה הן ההשפעות כלפי סביבה ואיך זה יכול להשפיע על הזוגיות ואיך אני עובר למצב של מודעות עצמית ומה היתרונות בכך.
רוב האנשים שיש להם חוסר מודעות עצמית לא מודעים לכך, ואף בטוחים שהכל תקין, שהם מכירים את האישיות ואת דרכי ההתנהגות, אנשים מעריכים את מידת המודעות שלהם לעצמם באופן שונה מזה שבו אחרים רואים את מידת המודעות שלהם. חוסר המודעות יכול להשפיע על אספקטים רבים בחיים.
כאשר אותו אדם אינו מודע, נוצרת בעיה ונוצר פער קשה לגישור, בשל העובדה הפשוטה שהוא חושב שאין מה לתקן.
יחד עם זאת חוסר מודעות יכול להיות גם רק בתחומים מסויימים, יש תחומים שאני לא רוצה להתמודד איתם או שנובעים ממגננה שהיא תוצר של חוסר ביטחון .
חוסר מודעות עצמית מביאה לחוסר ביקורתיות, לחוסר לקיחת אחריות ואי הכרה בטעויות, הרבה אנשים נוטים לא לקחת אחריות ובורחים מעצמם על מנת לא להתמודד עם ביקורת עצמית.
חוסר מודעות מביא לבעיות בתקשורת בין אישית עם חברים, בזוגיות עם ההורים, בעבודה וזה פוגש את אותו האדם בשלל תחומי החיים .
לשם ההמחשה אשתמש במשפט הידוע "הגמל אינו רואה את דבשתו"..
זהו משפט מצוין שממחיש בצורה ציורית את הרעיון של חוסר מודעות עצמית. בדיוק כמו שהגמל לא מודע לדבשת הגדולה שיש לו על הגב, כך גם אנחנו לעתים קרובות "עיוורים" לתכונות, דפוסי התנהגות או עמדות מסוימות שלנו, שהן ברורות לחלוטין לסובבים אותנו.
זה יכול להתבטא בדרכים רבות ומגוונות. למשל:
- אדם שמתלונן שוב ושוב על כך שהסביבה לא מעריכה אותו מספיק, אבל לא שם לב לכך שהוא עצמו לא מביע הערכה או תודה לאחרים.
- בת זוג שמרגישה שהיא תמיד נותנת יותר מהצד השני, אך לא מודעת לכך שהציפיות הגבוהות שלה והביקורתיות כלפי בן הזוג דוחקות אותו ומונעות ממנו להשקיע בקשר.
- הורה שמתוסכל מהקשיים של ילדיו בבית הספר, אבל לא מבין את הקשר בין זה לחוסר הסבלנות וחוסר התמיכה שהוא עצמו מגלה כלפיהם בבית.
- מנהל שתוהה למה העובדים שלו לא לוקחים יותר יוזמה, אבל לא קולט שסגנון הניהול השתלטני שלו מדכא כל ניצוץ של יצירתיות ועצמאות.
הדוגמאות האלה ממחישות איך חוסר מודעות עצמית יכול ליצור דפוסים של האשמה, תסכול וקונפליקטים חוזרים במערכות יחסים, בלי שנבין את חלקנו האישי בתהליך. כשחסרה לנו היכולת לראות את עצמנו בבירור, קל מאוד להפוך את האחר ל"אשם" או ל"בעיה".
אבל האמת היא, שבדיוק כמו שקשה לנו לראות את ה"דבשת" של עצמנו, כך לעתים קרובות יש לנו "נקודות עיוורון" לגבי ההשפעה וההתנהלות שלנו. אנחנו עלולים להיות בטוחים שאנחנו צודקים, הגיוניים או מוסריים, בזמן שהסביבה חווה אותנו כמתנשאים, קפדנים או חסרי גמישות. או שאנחנו משוכנעים שאנחנו קורבן מסכן וחסר אונים של נסיבות החיים, בעוד שמנקודת מבט אובייקטיבית אנחנו דווקא בוחרים שוב ושוב בתפקיד הקורבני במקום לקחת אחריות.
זה לא אומר שתמיד אנחנו טועים והסביבה צודקת. אבל זה בהחלט מחייב אותנו להתעכב רגע ולהתבונן פנימה בלב כנה ופתוח. להעז לבחון את ההנחות, העמדות וההרגלים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם. ולהיות מספיק אמיצים כדי לשאול את עצמנו: האם יש כאן משהו שאני לא רואה? האם יכול להיות שיש דברים שאני עושה או מקרין לסביבה בלי משים, שתורמים למצב או לתגובות שאני מקבל?
במובן הזה, כל תסכול, קונפליקט או תחושה עמומה של חוסר סיפוק הם כמו "פנס" שנדלק ומאותת לנו שיש כאן משהו שדורש את תשומת לבנו. במקום להתעלם או לברוח מהאי-נוחות, אנחנו יכולים לבחור להשתמש בה כהזדמנות לצמיחה – להתקרב צעד אחד נוסף לעבר ההבנה והמודעות העצמית.
זה דורש אומץ, כנות ומוכנות להכיר בכך שלא תמיד אנחנו צודקים או מושלמים. אבל הפירות של העבודה הזאת הם משחררים ומעצימים כל כך: פתאום אנחנו מבינים הרבה יותר טוב את עצמנו ואת האחרים. אנחנו יכולים לפעול בעולם בצורה מודעת ומכוונת, במקום מתוך אוטומט. ובעיקר, אנחנו זוכים לחופש לבחור כיצד להגיב ולהתנהל, במקום להיות נתונים לחסדי ההרגלים והדפוסים הלא מודעים.
כולנו מכירים את זה – אותו חבר שתמיד מתלונן על כך שאף אחד לא מבין אותו, אבל לעולם לא מתבונן בתרומה שלו לקונפליקטים; או אותה קולגה שבטוחה שהיא תמיד צודקת, ומסרבת לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת. זהו למעשה חוסר מודעות עצמית בפעולה – מצב שבו אנו מנותקים באופן עמוק מהחוויה הפנימית שלנו ומההשפעה שיש לנו על הסובבים אותנו.
ובואו נודה באמת – כולנו מוצאים את עצמנו שם מדי פעם. זה מצב אנושי וטבעי. אבל כשזה הופך לדפוס קבוע, המחיר שאנו משלמים הוא כבד, הן ברמה האישית, והן בזוגיות ובמערכות יחסים אחרות.
באופן אישי, כשחסרה לנו מודעות עצמית, אנו למעשה חיים בערפל. קבועים בדפוסי חשיבה והתנהגות אוטומטיים, מבלי להבין באמת מה מניע אותנו או מה אנו צריכים כדי להרגיש שלמים. סביר להניח שנרגיש תסכול ואי-שביעות רצון עמוקים, אבל לא ממש נבין למה. כתוצאה מכך, אנו עלולים לחפש אשמים ופתרונות בחוץ, מבלי להתבונן פנימה.
במובן מסוים, כשאיננו מכירים את עצמנו, אנו הופכים זרים בתוך החיים שלנו. רוכשים דברים שלא ממש מספקים אותנו, נשארים בקשרים או עבודות מתוך הרגל או חשש מהלא נודע, ומקבלים החלטות שאינן באמת מיטיבות איתנו. אנו נותרים חסרי שורשים פנימיים עמוקים, והערך העצמי שלנו תלוי בגורמים חיצוניים.
גם בהיבט הבין-אישי, חוסר מודעות עצמית הוא בעייתי ביותר. ללא הכרות אמיתית עם המניעים, הצרכים והרגשות שלנו, אנו מתקשים לתקשר אותם בבהירות לאחרים. במקום זאת, אנחנו עלולים לצפות מהסובבים אותנו "לקרוא את המחשבות שלנו" או למלא את החסכים הרגשיים שלנו. וכשזה לא קורה (ובצדק), אנו חשים פגועים, כועסים או חסרי ערך.
יתר על כן, כשאנו חסרי מודעות עצמית, קשה לנו להכיל את השוני של האחר. כל דעה או רצון של הזולת שונים משלנו נתפסים כאיום או כהתקפה אישית. במקום סקרנות אמפתית, אנו מגיבים בהתגוננות, בביקורתיות או בניסיון לשנות את האחר. וכך, בלי משים, אנו הופכים את עצמנו למרכז העולם, על חשבון הקשר והקרבה לזולת.
בהקשר הזוגי, חוסר מודעות עצמית יכול להיות הרסני. הוא יוצר מרחק רגשי, חוסר אמון ותקשורת לקויה. כשכל אחד מבני הזוג לכוד בנקודת המבט המוגבלת שלו, קשה להגיע להבנה והתחשבות הדדית. במקום לפתור קונפליקטים מתוך צוות אחד, כל אחד נאבק על הצדק שלו. חוסר המודעות מונע מאיתנו לזהות את הצרכים העמוקים שעומדים מאחורי ההתנהגות של בן הזוג, כמו גם את הגורמים לתגובות ולרגישויות שלנו עצמנו.
לדוגמא, אם בכל פעם שבת הזוג מבטלת תוכניות עם חברות כדי להיות עם בן זוגה, הוא חש נרגן וחנוק מבלי להבין למה, סביר להניח שמדובר בחוסר מודעות לצורך שלו במרחב ועצמאות. במקום לבטא זאת בגילוי לב, הוא עלול להתרחק או לבקר אותה. מן העבר השני, אם היא דורשת זמן משותף מבלי לחקור את חוסר הביטחון או הבדידות שהיא חשה, היא עלולה לתפוס את הרצון שלו לעצמאות כאות לכך שהוא לא אוהב אותה. וכך, שני בני הזוג נשארים מסוכסכים ופגועים, מבלי באמת להבין את המקורות לכאב שלהם.
אז מה הפתרון? איך יוצאים ממעגל חוסר המודעות הזה? ובכן, עצירה וחקירה פנימית. ובעיקר שאילת שאלות.
ראשית אני צריך לשאול את עצמי האם יש לי קונפליקטים האם אני נוטה להתווכח הרבה ? איך התקשורת הבן אישית שלי ? האם אני מסתדר עם הסביבה הקרובה שלי ? האם אני רואה את הצד השני בעת ויכוח ?
אני אם אני אשאל את עצמי שאלות אצא מהקופסא ואתבונן פנימה, אוכל לתקן, אני אשאל את עצמי איך אני גורם לחוסר, או איפה אני " תורם לחוסר" .
ברגע שאנו מזהים תחושות של אי-נחת, תסכול או ניכור חוזרים על עצמם (בין אם בתוכנו או במערכות יחסים), זהו הרמזור האדום שלנו להאט ולהתבונן פנימה. במקום לברוח לעיסוקים, להאשים אחרים או להרדים את עצמנו, אנו יכולים לקחת נשימה עמוקה ולשאול בכנות: מה קורה כאן בעצם? מה הרגשות והמחשבות שעולים בי? מאיפה הם יכולים לנבוע? האם יש כאן דפוס שחוזר על עצמו?
זה יכול להיות תרגיל מאתגר ולא נוח בהתחלה, אבל ככל שנתמיד בו, נגלה עולם פנימי עשיר. נתחיל להבחין בין רגשות אותנטיים שלנו לבין ציפיות סמויות מהסביבה שלא מתממשות. נוכל לזהות "נקודות עיוורון" או פצעים רגשיים שמפעילים אותנו מתחת לרדאר. ובמקביל, נגלה גם את היכולות, התובנות והכוחות המיוחדים שיש בנו.
רק מתוך ההיכרות העמוקה הזו עם עצמנו נוכל להתחיל לפעול בעולם בצורה אותנטית ומודעת יותר. נדע לבטא את הצרכים שלנו בבהירות ובנינוחות, מתוך אחריות אישית. נתחיל לזהות מה באמת מרגש, מעניין ומעצים אותנו, ולבחור בהתאם. ואט אט, נשתחרר מדפוסים ומחסומים שהגבילו אותנו, ונעז לחיות בהתאם לאמת הפנימית העמוקה שלנו.
בזוגיות או במערכות יחסים קרובות אחרות, מודעות עצמית היא המתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק – לעצמנו ולאדם שמולנו. היא מאפשרת לנו להקשיב ולהכיל את בן/בת הזוג באמת, במקום להשליך עליו את הפחדים והצרכים הלא ממולאים שלנו. במקביל, נוכל לשתף בפתיחות וברגישות את חווית העולם הייחודית שלנו, ולבנות יחד מרחב של אמון, קרבה והבנה. ככל שכל אחד מבני הזוג יהיה מחובר יותר לעצמו, כך יוכל להביא את מלוא הווייתו לקשר, מבלי לוותר על ייחודיותו.
אז אם יש בכם תחושה עמומה של משהו לא ממש עובד או מרגיש נכון – בתוככם, בזוגיות, או בחיים בכלל עיצורו לרגע קחו נשימה. קחו פסק זמן מהריצה האינסופית קדימה, והקדישו קצת זמן איכות לאדם הכי חשוב בחייכם – אתם עצמכם. בלי שיפוטיות או ציפיות, פשוט התבוננו בסקרנות בנפש הפנימית שלכם. שאלו, חקרו, והקשיבו לתשובות שעולות.
אולי לא הכל יהיה ברור או פתור מיד, וזה בסדר גמור. מודעות עצמית היא לא יעד, אלא מסע הדרגתי של היכרות, קבלה והתפתחות. בכל פעם שתעצרו כדי להתחבר לעצמכם, גם לכמה דקות, אתם מחזקים קצת יותר את השריר הזה. וכפי שאתם בטח יודעים, שריר שמתאמנים בו לאורך זמן, בסוף נהיה חזק יותר ויותר.
מעבר וחשוב מכך – כל התבוננות כזו היא מעשה של חמלה ואהבה כלפי עצמנו. אנו מראים לעצמנו שאנחנו ראויים להקשבה, לזמן, לתשומת לב. בהדרגה, אנו בונים מבפנים ביטחון ואמון עצמי שאינם תלויים בדבר. ומתוך הבסיס האיתן הזה, נוכל סוף סוף לפרוש כנפיים ולהגשים את הפוטנציאל האדיר הטמון בכל אחד מאיתנו.
אז קדימה, צאו למסע. כן, לפעמים זה יהיה מעיק, מבלבל או אפילו כואב. אבל אני מבטיחה לכם שהשקט, הבהירות והחופש שתמצאו שם, שווים את זה אלף מונים.
ובכל צעד בדרך, זכרו שאתם לא לבד. כולנו הולכים במסע הזה יחד, מנווטים את החיים הסוערים והמופלאים האלה כמיטב יכולתנו. אז היו נדיבים וסבלניים, קודם כל עם עצמכם. חגגו כל תובנה, כל רגע של חיבור פנימי. ואם צריך, דעו שאפשר תמיד לבקש עזרה או תמיכה מהסובבים אתכם.
החיים מלאים בהזדמנויות לצמיחה ולהעמקת המודעות העצמית. כל קונפליקט, כל תסכול, כל רגש קשה – הם בעצם הזמנה להכיר את עצמנו יותר לעומק. אז בפעם הבאה שתרגישו אי-נחת או מתח, נסו להתייחס לזה כאל מתנה. כי בתוך האתגר, נמצאת גם ההזדמנות לגדול, להשתחרר, ולהתקרב הביתה לעצמנו.
אנו כל כך הרבה יותר מהסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, מהפחדים והאמונות שמגבילים אותנו. בליבת ההוויה של כולנו, נמצאת אהבה אינסופית, חוכמה מולדת, ויכולת להתחבר ברמה העמוקה ביותר. כל מה שעלינו לעשות הוא להסיר את המסכות, שכבה אחר שכבה, עד שנוכל לראות את זה בבהירות.
זוהי ללא ספק דרך של אומץ לראות את מה שיש, ולאהוב את זה בכל הלב. ה הדרך הזו של התבוננות עצמית וחקירה פנימית אולי לא תהיה תמיד קלה או נעימה. לעתים היא תדרוש מאיתנו אומץ גדול – לראות דברים שאולי נעים יותר להתעלם מהם, להודות בטעויות, לוותר על הגנות ישנות ומוכרות. אבל האמת היא שזו הדרך היחידה לחירות אמיתית.
כי כל עוד איננו מכירים את עצמנו לעומק, אנחנו חיים בכלא של הלא-מודע. אנחנו מונעים על ידי כוחות סמויים שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים, בלי שנבין את זה בכלל. הפחדים, הכאבים והאמונות המגבילות שלנו מכתיבים את המציאות שלנו, במקום שאנחנו נבחר אותה מתוך חופש.
אבל ברגע שמתחילים להאיר את האזורים האפלים והלא נחקרים בתוכנו, קורה משהו מופלא. פתאום יש לנו מרחב בחירה, יכולת תמרון. אנחנו כבר לא עלים נידפים ברוח, אלא עומדים איתן בלב הסערה. בהדרגה, אנחנו לומדים לנווט את חיינו מתוך מקום של מודעות, אחריות ועוצמה פנימית אמיתית
ומכיוון שאנחנו יצורים חברתיים מטבענו, העבודה הזו משפיעה לא רק עלינו, אלא על כל מארג היחסים שלנו. כשאנחנו משתנים, כל מערכת היחסים סביבנו בהכרח משתנה בתגובה. פתאום אנחנו יכולים להקשיב לאחר באמת, בלי פילטרים של שיפוטיות או ציפיות. אנחנו מסוגלים לתקשר בבהירות את הצרכים והרגשות שלנו, מבלי להאשים או לדרוש. ואנחנו יכולים להכיל את השונה, את המורכב, את הלא מושלם – גם בתוכנו וגם באחרי
במיוחד בזוגיות, שני אנשים שפועלים מתוך מודעות עצמית הם בעצם שותפים אמיתיים למסע. הם יכולים להתבונן יחד, בכנות ובחמלה, על הדפוסים והאתגרים שעולים בקשר. במקום להשליך אחריות או להיתקע בהאשמות, הם בוחנים: מה זה מעורר בי? מה זה אומר עליי? ואיך אני יכול לצמוח ולהתפתח מתוך זה? כך, כל קושי או משבר הוא הזדמנות עבורם להעמיק את ההבנה, האינטימיות והקרבה
זה לא אומר שהחיים או הזוגיות נהיים פתאום מושלמים ונטולי אתגרים. אבל האיכות של ההתמודדות משתנה ללא הכר. אנחנו כבר לא קורבנות חסרי אונים של הנסיבות, אלא לוקחים אחריות ובוחרים באופן מודע את התגובה שלנו. ובתוך הקשיים, תמיד נמצאת ההזדמנות ללמוד, לצמוח, ולהתקרב עוד יותר לאמת של מי שאנחנו
הפרדוקס הגדול הוא, שדווקא מתוך ההתבוננות פנימה, אנחנו למעשה מתחברים החוצה – לאנשים, לחיים, לשלם שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו. כשאנחנו באמת מכירים את עצמנו, קל לנו יותר להכיר ולהכיל את הזולת. כשאנחנו שלמים ושלווים בתוכנו, יש לנו הרבה יותר מה לתת לעולם. בעצם, ככל שנעמיק במסע הזה, נגלה שהמודעות העצמית והחיבור לזולת הם שני צדדים של אותו מטבע. שניהם דורשים את אותן תכונות של נוכחות, קשב, חמלה ואומץ. ושניהם, בסופו של דבר, מחזירים אותנו הביתה – אל האהבה, החיבור והשלמות שתמיד היו שם, מחכים שנזכר
אז זו ההזמנה שנפרשת לפנינו בכל רגע – להעז להסתכל, לחקור, להכיר את עצמנו עד לשורש. כי רק משם, מהמקום הכי עמוק והכי אמיתי בתוכנו, אנחנו יכולים לצמוח ולפרוח במלוא הדרנו. רק משם אנחנו יכולים להעניק את השפע והייחודיות שלנו לעולם, ולהיות חלק מהשינוי שאנחנו רוצים לראות.
וכשיש רגעים שהמסע נראה קשה מנשוא, כשהפחד והספק מציפים אותנו – זכרו שאתם לא לבד. כל אחד ואחת מאיתנו הולך בדרך הזו, נופל וקם ונופל שוב. העניין הוא להמשיך ללכת, צעד אחר צעד, יום אחרי יום
כי בסוף, כשנסתכל אחורה, נראה שכל רגע – גם הכואב ביותר, גם המבלבל ביותר – היה בדיוק מה שהיינו צריכים בשביל להתקרב הביתה, לאמת, לעצמנו. וכשנעמוד שם, במלוא האור והיופי של מי שאנחנו, נדע שכל צעד במסע היה שווה את זה
קחו נשימה עמוקה עכשיו. הרגישו את האוויר הממלא את ריאותיכם, את הלב הפועם בקצב המיוחד שלו. שימו לב לתחושות, למחשבות, לרגשות שזורמים דרככם ברגע זה. זו ההזמנה הקבועה של החיים – להתעורר, להיות נוכחים, להכיר את עצמנו ואת העולם מחדש בכל רגע
המסע שלכם כבר התחיל, ברגע שהתחלתם לקרוא את המילים האלה. השער נפתח, הדרך נפרשת לרגליכם. כל שנותר הוא לצעוד בה – ברכות, באומץ, ובסקרנות אינסופית.
אז לסיכום, בפעם הבאה שתחושו תקועים או אובדי עצות במצב או יחסים מסוימים, נסו להיזכר בחכמת הגמל. קחו נשימה עמוקה, וראו אם אתם מצליחים להרים מעט את המבט מעבר לצדקת והוודאות הרגילות שלכם. שאלו את עצמכם את השאלות הנכונות בענווה רבה: מה עוד אני יכול ללמוד כאן על עצמי? איך אני יכול להרחיב את זווית הראיה שלי, כדי לראות את מה שאולי פספסתי עד כה?
התשובות שתקבלו הן המתנה הכי יקרת ערך שאפשר לקבל – המפתח לחופש, לצמיחה, וליכולת לאהוב באמת,העולם זקוק לכם שלמים ואמיתיים ליופי ולחכמה ולאור היחודי שרק אתם יכולים להביא.
והכי חשוב תגיעו למקום יותר מדויק עם הסביבה והכי חשוב עם עצמכם כי משם הכל מתחיל.
אז קדימה, סעו למסע אל עצמכם, אני אהיה כאן, מוכנה תמיד להקשיב, לחבק ולתמוך.
