בעידן שלנו יש המון מונחים חדשים אך ישנו מונח הפך נפוץ וידוע במיוחד אני מגדירה אותו כתופעה, תופעת ה"גוסטינג"
גוסטינג (Ghosting). זהו מונח שהפך נפוץ יחסית לאחרונה, במיוחד בהקשר של יחסים ודייטינג בעידן הדיגיטלי.
תופעה שמעלה סימני שאלה רבים. למה זה קורה ? למי זה קורה ? מהן השפעות כלפי האדם הנפגע ? מתי ואיך זה התחיל . ומהו דרכי ההתמודדויות בשביל האדם הנפגע.
"גוסטינג" מתייחס למצב שבו אדם מנתק פתאום כל קשר עם אדם אחר, ללא כל הסבר או התראה מוקדמת. זה יכול לקרות במגוון הקשרים – בין אם זה בשלבים הראשונים של היכרות רומנטית, מערכת יחסים מבוססת, חברויות או אפילו בהקשר מקצועי.
האדם שעושה את ה"גוסטינג" פשוט נעלם – הוא מפסיק להגיב להודעות, לענות לשיחות או לבקשות קשר, בדיוק כאילו הפך ל"רוח" (מכאן שם התופעה). הצד השני נותר בדרך כלל בתחושה של בלבול, תסכול ולעתים אף פגיעה עמוקה, ללא סגירה או הבנה של מה קרה.
התופעה הזו נעשתה שכיחה יותר בעידן של אפליקציות היכרויות ורשתות חברתיות, שבו קל מאוד ליצור קשרים חדשים, אך גם קל מאוד לנתק אותם בלחיצת כפתור. יש הטוענים שהמדיום הדיגיטלי גורם לאנשים מסוימים להרגיש פחות מחויבות או אחריות כלפי הצד השני, ושהוא מצמצם את המחיר הרגשי של ניתוק פתאומי.
עם זאת, חשוב לציין שלמרות השכיחות הגוברת, "גוסטינג" עדיין נחשב לדפוס תקשורת בעייתי ופוגעני. הוא משאיר את הצד המושפע עם הרבה שאלות ללא מענה, ועם חוויה של דחייה וחוסר סגירה שיכולים להיות טראומטיים. הוא גם מעיד על קושי של הצד ה"נעלם" לנהל תקשורת בוגרת וישירה, במיוחד במצבים רגישים או מאתגרים רגשית.
"היי, מה נשמע? נהניתי מאוד אתמול, אולי נקבע שוב השבוע?". את/ה שולחים את ההודעה בציפייה מפוחדת אך מלאת תקווה, כבר מדמיינים לעצמכם איך הקשר הזה יכול להתפתח. עוברות דקות, שעות, ימים – אבל אין תגובה. אתם ממשיכים לכתוב, לחייג, לשלוח הודעות קוליות – אבל מצד השני פוגש אותך רק שקט רועם. בהדרגה חודרת ההכרה המצמררת – עברת "גוסטינג". האדם שעוד רגע לפני כן היה נוכח ומשמעותי בחייך, פשוט נעלם. בלי הסבר, בלי סגירה, בלי זכות למילה אחרונה. נותרת המומה, פגועה, ועם מיליון שאלות חסרות מענה.
התופעה הזו, המוכרת בשם "גוסטינג", הפכה לצערנו לנפוצה יותר ויותר בעידן הדיגיטלי של ימינו. אבל למרות השכיחות, ההשפעות הרגשיות שלה עדיין מחלחלות עמוק – אולי אפילו יותר מתמיד. אז מה בעצם עומד מאחורי ההתנהגות המתסכלת הזו? מי הם האנשים שנעלמים ואלו שנותרים מאחור? ואיך בכלל מתמודדים עם הכאב והבלבול שהיא מותירה? בואו נצלול פנימה, אל עולם הרגשות המורכב שמסתתר מאחורי ה"גוסטינג".
מתי ואיך זה התחיל?
למרות שהמונח עצמו הוא חדש יחסית, התופעה של ניתוק פתאומי של קשר כנראה קיימת כמעט כמו מערכות יחסים עצמן. תמיד היו אנשים שברחו מקונפליקטים או מצבים רגשיים מורכבים, העדיפו "להיעלם" מאשר להתמודד. גם בתוך קשרים שכבר קיימים כמה חודשים.
ולמען האמת זה קרה כבר שנים רבות לאחור ובעידנים אחרים בצורות שונות, אבל נראה שמשהו השתנה בעשורים האחרונים, עם עליית הרשתות החברתיות והאפליקציות להיכרויות.
פתאום, נהיה קל מאי פעם ליצור קשרים חדשים ,אבל גם להתנתק מהם ברגע. בלחיצת כפתור אפשר פשוט לחסום מישהו, למחוק אותו מרשימת אנשי הקשר, בלי להתמודד עם מורכבות רגשית או אנושית. ה"גוסטינג" כאילו הפך לדרך ה"נוחה" לצאת ממערכות יחסים, בלי להסתבך יותר מדי, בלי שיחות לא נעימות או עימותים. אלא שהנוחות הזו חד צדדית לגמרי – היא משאירה אדם אחד עם תחושת סגירה, ואת הצד השני עם פצע פעור של דחייה וחוסר הבנה.
למה זה קורה?
הסיבות לכך שאנשים בוחרים לבצע "גוסטינג" הן מגוונות ומורכבות. לעתים זה נובע מרצון להימנע מקונפליקט או מצבים רגשיים לא נעימים. אנשים שחוששים מעימותים, שלא למדו להביע את עצמם בבגרות או אפילו שסובלים מחרדה חברתית – עשויים לראות בהיעלמות דרך מפתה להתחמק מהצורך להסביר, להתנצל או להתמודד עם תגובות הזולת.
לפעמים, זה יכול לנבוע מתחושה של חוסר בשלות רגשית או אחריות כלפי הצד השני. בייחוד בהקשר של יחסים שנוצרו באופן דיגיטלי ומהיר, יכול להיות קל "לשכוח" שמאחורי הפרופיל או המסך ישנו אדם אמיתי, עם רגשות, ציפיות וזכות בסיסית ליחס של כבוד.
ויש גם מקרים שבהם "גוסטינג" יכול לשמש ככלי שליטה או מניפולציה רגשית. אם אדם חש שהוא מאבד עניין או שליטה במערכת יחסים, הוא עשוי להשתמש בהיעלמות כדרך לייצר דרמה, לבחון את תגובת הצד השני, או אפילו כעונש על התנהגות מסוימת. במקרים כאלה, זו התעללות רגשית לכל דבר.
למי זה קורה?
התשובה העצובה היא – כמעט לכולם. סביר להניח שכל אחד מאיתנו חווה בשלב כזה או אחר בחייו מצב של ניתוק קשר פתאומי, בלי לקבל הסבר או סגירה. זה יכול לקרות בקשרים רומנטיים בשלבים שונים, החל מהיכרויות ראשוניות ועד מערכות יחסים ארוכות טווח. אבל זה לא מוגבל רק לזוגיות – אנשים חווים "גוסטינג" גם בהקשר של חברויות, קשרים משפחתיים, ואפילו בעבודה או בקשרים עסקיים.
בעידן שבו מערכות יחסים נוצרות לעתים קרובות דרך אפליקציות ורשתות חברתיות, כולנו פגיעים יותר ל"גוסטינג". ככל שאנחנו מתרגלים לתקשורת דיגיטלית מהירה ולא מחייבת, כך אנחנו עלולים יותר להיתקל בסיומים פתאומיים של קשר. אבל חשוב לזכור שזה לא אומר שמשהו "לא בסדר" עם מי שחווה את זה – זה אומר יותר על הצד שבחר להיעלם מאשר על הצד שנותר.
מהן ההשפעות על האדם הנפגע?
ההשפעה של "גוסטינג" על מי שחווה אותו יכולה להיות הרסנית. ברמה הבסיסית ביותר, זה פוגע בתחושת הערך העצמי. כשמישהו נעלם בלי הסבר, קל להסיק שהסיבה היא בנו – שמשהו בנו לא מספיק טוב, מושך או ראוי לקשר. זה מעורר ספקות עצמיים קשים, שיכולים לערער את הביטחון שלנו גם בהמשך החיים והקשרים.
ברמה העמוקה יותר, "גוסטינג" יכול לעורר פחדים וטראומות ישנות, במיוחד של נטישה. אם חווינו בעברנו נטישה או דחייה, ההיעלמות הפתאומית יכולה להרגיש כמו שחזור של הפצע המוקדם ההוא. זה יכול להשאיר אותנו עם תחושה של ערעור יסודות, של אובדן שליטה ואמון בעולם הבינאישי.
בנוסף, ה"גוסטינג" לא מאפשר לנו סגירה או תהליך אבל בריא של יחסים שהסתיימו. אנחנו נותרים תלויים, עם המון שאלות שמעסיקות אותנו יום וליל: מה קרה? מה עשיתי לא בסדר? האם בכלל אי פעם היה אכפת לו/ה ממני? הבלבול הזה יכול ליצור תחושה של סחרור ואובדן דרך, שקשה מאוד להשתחרר ממנה.
מי עושה "גוסטינג"?
אין פרופיל אחד מוגדר של אדם שבוחר לנתק קשר בצורה כזו. זה יכול לנבוע ממגוון סיבות, כפי שראינו, שלא תמיד קשורות לאופי או מוסריות של האדם. אבל אפשר לזהות כמה מאפיינים או נסיבות שעשויים להגביר את הנטיה ל"גוסטינג":
- קושי בשיח רגשי ובפתרון קונפליקטים. אנשים שלא פיתחו כישורים של תקשורת בונה ואסרטיבית, עשויים לראות בהיעלמות "פתרון" קל יותר.
- פחד מפגיעה או מכאב. אנשים שחוששים להיפגע או לחוות דחייה בעצמם, עשויים להעדיף להימנע מהתמודדות עם רגשות לא נעימים בכל מחיר, גם אם זה אומר לפגוע באחר.
- היסטוריה של טראומה או יחסים לא בריאים. אנשים שחוו בעבר נטישות או התעללות, עלולים לפתח דפוסי התקשרות לא בטוחים, שבהם הם מתנתקים לפני שינטשו אותם.
- תחושת זכאות או חוסר אמפתיה. במקרים מסוימים, "גוסטינג" יכול לנבוע מתפיסה אנוכית וחד צדדית של יחסים, שבה האדם מרגיש שהוא לא "חייב" דבר לצד השני.
- לחץ חברתי ותרבות של חוסר מחויבות. בעידן שבו יש לנו אינסוף אפשרויות בקלות הקליק, ההתמדה וההתמודדות הרגשית בקשרים נתפסות לעיתים כמיותרות או מכבידות.
חשוב להבין שלרוב אין סיבה אחת ויחידה ל"גוסטינג". בדרך כלל מדובר בשילוב של גורמים רגשיים, נסיבתיים ותרבותיים. וגם כשאנחנו מבינים את הסיבות, זה לא הופך את החוויה לפחות כואבת עבור מי שנותר מאחור.
איך מתמודדים עם זה?
אז מה עושים כשזה קורה לנו? קודם כל – מכילים את הכאב. להרגיש דחוי, בלי סגירה והסבר, זו באמת חוויה מטלטלת. חשוב לתת לגיטימציה לקושי ולאפשר לעצמנו להתאבל. מותר לכעוס, לבכות, להרגיש אבודים. אלו רגשות נורמליים והכרחיים בהתמודדות עם אובדן.
עם זאת, חשוב מאוד לא להישאב יתר על המידה לנרטיב של "מה לא בסדר אצלי". אמנם קל ליפול לשם, אבל חיוני לזכור שה"גוסטינג" אומר הרבה יותר על הבוחר בו מאשר על מי שחווה אותו. זה לא אומר עליכם שאתם לא ראויים לאהבה, להסבר או ליחס מכבד. זה אולי אומר שהאדם השני לא היה מסוגל או מוכן לספק את אלו, אבל זו לא אשמתכם או ההגדרה שלכם. במילים אחרות אותו אדם שעושה גוסטינג לא ראוי לכן, כי הוא מסוגל לעשות כן בכל שלביו של הקשר. בעצם ניתן לומר שניצלתם, זה לגמרי לא שלכם !
לצד הכלה, חיוני לפתח גם מנגנונים של חוסן נפשי והעצמה עצמית. למצוא דרכים להזכיר לעצמנו את הערך והייחודיות שלנו, בלי תלות באישור חיצוני. להתחבר לתמיכה של אנשים אוהבים שרואים אותנו ומעריכים אותנו. לפתח תחביבים, עניין ופרקטיקות של דאגה עצמית, שמחזקים את תחושת היציבות והמסוגלות. וכמובן, בעת הצורך, לא להסס לפנ וכמובן, בעת הצורך, לא להסס לפנות לעזרה מקצועית – פסיכולוג או יועץ שיכול לתת כלים ותמיכה להתמודדות עם הפגיעה ולבניית חוסן רגשי
חשוב גם לזכור שהתהליך הזה לוקח זמן. אין פתרון קסם או נוסחה להתגבר על "גוסטינג" ביום אחד. צריך ללמוד לכבד את הקצב האישי שלנו בהחלמה, לתת לעצמנו את המרחב לעבד ולהתאבל, ללא ציפיות או לחץ. כל אחד מאיתנו מגיב אחרת לנטישה ודחייה, וזה בסדר גמור
בטווח הארוך יותר, אפשר לקחת את החוויה הכואבת כהזדמנות ללמידה ולצמיחה אישית. להתבונן בדפוסים חוזרים בחיינו, ולבחון איך אנחנו יכולים לחזק את עצמנו ולבנות קשרים בריאים יותר בעתיד. אולי נגלה שאנחנו צריכים להציב יותר גבולות, לבטא את צרכינו בבהירות, או לסמוך יותר על האינטואיציה הרגשית שלנו. כל משבר, גם המכאיב ביותר, טומן בחובו גם זרעים של התפתחות ושל הכרה עצמית עמוקה יותר
וכמובן, אף אחד לא צריך לעבור את זה לבד. חיוני לפנות למעגל התמיכה שלנו, לשתף במה שאנחנו מרגישים, ולאפשר לאנשים שאוהבים אותנו לחבק ולחזק אותנו בתהליך. זה יכול להיות קשה, במיוחד אם מתמודדים עם תחושות של בושה או כישלון. אבל ככל שנהיה יותר פתוחים ופגיעים, נגלה שיש סביבנו הרבה אנשים שיכולים להזדהות, לתמוך ולהיות איתנו בחוויה
בסופו של דבר, אולי הלקח הגדול ביותר שאנחנו יכולים לקחת מ"גוסטינג" – הוא חשיבות התקשורת האמיתית והכנה בקשרים. כי כל ההסברים וההצדקות לא מבטלים את העובדה הפשוטה – שלאדם שנפגע מגיע יחס של כבוד בסיסי. גם אם מערכת יחסים מסתיימת, גם אם הרגשות השתנו – עדיין אפשר ורצוי למצוא את הדרך לסיים דברים בצורה מכבדת, שקופה ובוגרת. לתת לצד השני את ההזדמנות לשמוע, להבין, להתמודד ואולי גם ללמוד – במקום להשאיר אותו עם שאלות ללא מענה וחור בלב.
אז אם יש לקח אחד שכולנו יכולים לקחת, בין אם חווינו "גוסטינג" או שאולי הענקנו אותו בעבר – הוא שלהעז לדבר, גם כשזה קשה או מפחיד, זו מתנה של ממש. שכנות רגשית ונכונות להתמודד יחד עם אתגרים – הם הבסיס לאינטימיות ולאמון בכל קשר אנושי. ושבסופו של דבר, ההתחשבות ברגשות ובצרכים של הזולת – היא לב ליבה של הגדרה בריאה של אהבה ושל מערכות יחסים.
ואולי, אם כולנו ניקח את התובנות האלו איתנו, נוכל לתרום לבניית תרבות של יותר רגישות וחמלה בעולם הדייטינג והקשרים הבינאישיים. אם כל אחד מאיתנו יתחייב לקצת יותר אומץ, יושרה וכבוד בתקשורת עם האחר – נוכל ליצור שינוי של ממש. אחד שישפיע לא רק על חיינו האישיים, אלא על האקלים הרגשי בחברה כולה
כי בסופו של דבר, "גוסטינג" הוא הרבה יותר מאשר טרנד או תופעה מטרידה. זוהי תזכורת לאתגר המתמיד בכל מערכות היחסים האנושיות – איך ליישב בין הרצון לקרבה והצורך בחופש, בין פחדים וכמיהה לחיבור, בין רגישות וכנות. אלו שאלות מורכבות, שבני אדם מתחבטים בהן מאז ומעולם, והן מקבלות רק ממד עוצמתי יותר בעידן המסכים והתקשורת המיידית
אבל אולי דווקא בגלל העוצמה הזו, יש לנו היום הזדמנות מיוחדת במינה – להרים את האתגר, לפתח תודעה חדשה ומפותחת יותר של יחסים ותקשורת. להשתמש בטכנולוגיה ובמרחב הדיגיטלי כדי ליצור יותר חיבורים, אבל גם ללמוד איך לטפח אותם לעומק, עם הרבה רגישות ומחויבות. לקחת את ההשראה מהאכזבות והפערים, ולתעל אותה לכיוון חיובי של בניית קשרים בוגרים ורגישים יותר.
ועבור כל מי שחווה את הכאב של "גוסטינג" – זכרו שאתם לא לבד, ושאתם ראויים לאהבה, להכלה ולכבוד בדיוק כפי שאתם. ה"גוסטינג" אולי העיב לרגע על תחושת הערך שלכם, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מגדיר אותה. אתם נשארים שלמים ויקרי ערך בלי קשר לבחירות שאחרים עושים.
אז אולי, בסופו של דבר, ההזמנה שעולה מהתופעה הכואבת הזו – היא הזדמנות לטפח את האהבה הגדולה מכל: אהבה עצמית לא מותנית, שמוכנה לפגוש כל שינוי וטלטלה. אהבה שבונה אותנו מבפנים, ושמלמדת אותנו להביא את המיטב שלנו לכל קשר אנושי. אהבה שמאירה את היופי והערך בכל אחד ואחת מאיתנו, בלי קשר למה שמישהו אחר בחר או לא בחר לראות.
אולי דווקא מן החושך והפגיעה נלמד, בסופו של דבר, את הלקח הגדול והיפה מכל – שאף אחד לא יכול להעלים או לקחת מאיתנו את אור האהבה השוכן בנו. שבסופו של דבר, הבחירה להאיר ולאהוב, גם את עצמנו וגם אחרים – היא תמיד שלנו.
ובכל פעם שנבחר בה מחדש, בכל יום, ברגעים הקטנים והגדולים – נחזק את הקסם היפה ביותר בעולמנו – היכולת לראות, להכיל וליצור חיבור אמיתי בין לבבות. וזה כוח שאף "גוסטינג" בעולם לא יוכל להעלים.
אז בואו נצא מהחוויה הזו קצת יותר אמיצים ואוהבים. בואו נתחייב מחדש לאהבה שמדברת, שמקשיבה ושמכבדת – את עצמנו ואת האחר. כי אם יש דבר אחד שהעולם הזה תמיד צריך יותר ממנו – זו אהבה אמיתית.
בואו נהיה השגרירים והסוכנים שלה, בחיינו ובקשרים שלנו. בואו נבחר לקחת את האכזבות והכאב, ולהפוך אותם לדרך יפה יותר – מלאת אומץ, כנות ונוכחות. דרך שמכבדת את הלב האנושי על כל גווניו.
ונזכור – שבסופו של כל "גוסטינג", בסופה של כל נטישה – אנחנו עדיין כאן. עדיין שלמים, עדיין אוהבים, עדיין מסוגלים לפתוח דף חדש ולבחור אחרת..
ועכשיו, אם יורשה לי, אני רוצה לפנות לרגע לצד השני של המתרס – לכל מי שאי פעם שקל, התפתה או אפילו ביצע "גוסטינג". אני יודע שלרוב זה לא נובע מרוע לב או מכוונה לפגוע. אני מבין את הפיתוי לברוח, להימנע מהמורכבות הרגשית, מהשיחות הלא נעימות, מהצורך להסביר או להתמודד עם תגובות לא צפויות. אני מכיר גם את הפחד – מפגיעה, מדחייה, מאינטימיות שמאיימת להכאיב. זה אנושי ומובן.
אבל אני רוצה לבקש מכם לקחת רגע למחשבה ולהתבוננות פנימית. האם אתם באמת רוצים לגרום למישהו אחר את הסבל שתיארנו כאן? האם הרצון להימנע מאי נוחות או מורכבות רגשית שווה את המחיר של השארת אדם אחר עם תחושת דחייה וחוסר ערך? האם זה מתיישב עם הערכים והאמונות העמוקים שלכם על יושרה, אחריות וכבוד לזולת?
אני מזמין אתכם לדמיין לרגע איך הייתם מרגישים אם זה היה קורה לכם. איך זה היה מטלטל את עולמכם, איך הייתם מתמודדים עם השאלות והספקות. ואז לשאול את עצמכם – האם אתם מוכנים באופן מודע לגרום למישהו אחר להרגיש ככה?
אני יודע שזה לא פשוט. שלפעמים נדמה שזו הדרך היחידה או הכי קלה. אבל אני מאמין בכם ובאנושיות המשותפת שלנו. אני מאמין שעמוק בפנים, רובנו לא באמת רוצים להזיק או לגרום סבל. שכשנתבונן פנימה בכנות, נמצא שם את הכוח והאומץ לבחור אחרת. לבחור בדרך הקשה אך הנכונה יותר.
ואם זה נשמע קצת מופשט או אידיאליסטי מדי, הנה כמה צעדים מעשיים שאתם יכולים לנקוט כדי להימנע מ"גוסטינג" ולסיים קשרים בצורה מכבדת יותר:
- שקפו מראש את הכוונות והציפיות שלכם. עוד מתחילת הקשר, נסו להיות כנים לגבי מה אתם מחפשים ומה אתם יכולים או לא יכולים להציע. זה ימנע אי הבנות ותקוות שווא בהמשך.
- אם אתם מרגישים שמשהו משתנה או שהרגשות שלכם מתפוגגים – דברו על זה בהקדם האפשרי. אל תחכו עד שזה יהיה מאוחר מדי ומישהו כבר ציפה ליותר. ככל שתהיו שקופים יותר, כך תמנעו פגיעה עמוקה יותר.
- כשאתם מחליטים לסיים קשר – עשו את זה פנים אל פנים או לפחות בשיחת טלפון. הימנעו מהודעות טקסט או מסרים דיגיטליים. תנו לצד השני את הכבוד של שיחה אישית ואמיתית.
- תכננו מראש מה אתם רוצים להגיד ותרגלו בראש. נסו להיות עניינים אך רגישים. התמקדו בשיתוף של רגשות ומחשבות שלכם ("אני מרגיש ש…", "חשבתי הרבה על…") במקום האשמות או הצדקות.
- תנו לצד השני מרחב לתגובה ולשאלות. הקשיבו בסבלנות, גם אם זה קשה או לא נעים. זכרו שיש שם אדם עם רגשות אמיתיים ולגיטימיים. גלו אמפתיה והבנה למצוקה שלו, גם אם אתם לא יכולים להתחבר אליה לגמרי.
- נסו לסיים בצורה מכבדת ועם מבט קדימה. אפילו אם הקשר לא יימשך, אין סיבה לשרוף גשרים או להשאיר טעם רע. הביעו הערכה למה שהיה, אמרו תודה על הזמן והשיתוף, ואחלו לאדם באמת את הטוב ביותר להמשך.
- אחרי שסיימתם את הקשר, תנו לאדם השני מרחב ופרטיות להתאבל ולעבד. אל תיעלבו אם הוא צריך זמן בלי קשר. כבדו את התחושות והצרכים שלו, גם אם הם שונים משלכם.
אני יודע שזה נשמע אולי כמו הרבה "עבודה", במיוחד כשמדובר בקשרים קצרים או שטחיים לכאורה. אבל זכרו – לכל אדם יש עולם רגשי עשיר ומורכב, בלי קשר למשך או לעומק הקשר איתכם. ולכל אדם מגיע יחס של כבוד בסיסי, בלי קשר לנסיבות.
בסופו של דבר, אנחנו כחברה נמדדים באיכות היחסים והאינטראקציות הבינאישיות שלנו. ככל שכולנו נתאמץ קצת יותר – להיות רגישים, מתחשבים ובוגרים רגשית – כך נוכל ליצור סביבה הרבה יותר בריאה ותומכת לכולנו.
אז בפעם הבאה שתרגישו דחף לברוח או להעלם, אני מבקש מכם – עצרו לרגע. קחו נשימה עמוקה והרשו לעצמכם להרגיש את אי הנוחות. ואז נסו למצוא בתוככם את הכוח לבחור בדרך הקשה יותר, אבל הנכונה יותר. בחרו בכנות, בבגרות וביושרה. בחרו בהתחשבות וברגישות לרגשות של האחר. בחרו באומץ לקחת אחריות ולהתמודד, גם כשזה מפחיד או מאתגר.
כי בכל פעם שאתם עושים את זה – אתם תורמים לא רק למניעת סבל והשלכות שליליות, אלא גם לבניית עולם טוב יותר. עולם שבו אנשים מרגישים בטוחים יותר לפתוח את הלב, להיות אותנטיים, לקחת סיכונים רגשיים. עולם שבו יש יותר אמון, אמפתיה וקשרים אנושיים אמיתיים.
ואולי זו התקווה הגדולה שאנחנו יכולים לקחת מהעיסוק במושג העצוב הזה של "גוסטינג". שדווקא מתוך ההתבוננות במה שלא עובד, אנחנו יכולים ללמוד ולצמוח לקראת מה שכן. שדווקא מהחושך והכאב אנחנו יכולים לדלות השראה ליצור, לטפח ולחבק את האור – בתוכנו ובין אדם לאדם.
בואו נהיה השגרירים של האור הזה. בואו נוביל את השינוי, צעד אחד קטן ואמיץ בכל פעם. בואו ניצור יחד מציאות מכבדת ורגישה יותר, מערכת יחסים ושיח ציבורי אחרי שנות אור ממה שיש לנו היום
כי אם יש משהו שהעולם הזה צריך יותר מכל – זו אהבה. אהבה שרואה, שמקשיבה, שנותנת מקום ולגיטימציה לכל אדם. אהבה שבוחרת בקשר, בכנות ובהתמודדות, גם כשזה קשה וגם שלא רוצים יש דרך שהיא מכבדת את הצד השני.
אני מאמינה שאנחנו מסוגלים לזה. שיש בנו את כל החוכמה, האומץ והחמלה הדרושים כדי ליצור שינוי אמיתי.
אז בואו נצא לדרך חדשה יחד. דרך של אחריות, של מודעות, של אכפתיות. דרך שבוחרת אהבה, שוב ושוב, גם כשזה מאתגר.
העולם צריך אותנו שם. ואין ספק שכולנו נרוויח מזה – כיחידים, כחברה וכתרבות
אז קדימה. הזמן לשינוי הוא עכשיו !
היא תנצח. אבל הבחירה, בסופו של דבר, תמיד בידיים שלנו !וכי חשוב הרווח הוא שלנו.
